רש"ש על יבמות נ״ב

1 גמרא בשטר כיצד כדאמרינן. נל"פ כוונת הפירכא דהרי הברייתא מסיימת כותב לה אנא כו' ולהכי פריך דהלא נוסחת שטר קדושין דעלמא הוא הרי את מקודשת לי וודאי גם נוסחת שטר מאמר יבמין כן וכן אפשר לכוון זה בפרש"י ודלא כדמשמע מהתוי"ט לעיל רפ"ב:

2 שם בעא מיניה אביי מרבה כו' א"ל חיישינן כו' . זהו הגהת הרש"ל מדברי הרא"ש אבל מפרש"י ד"ה הכא שכ' והלכך תיבעי לן כו' משמע דל"ג לה וכן הא דא"ל התם לא פסיל כו' הוא תשובת אביי לרב"ח ודלא כהב"י ר"ס קע"א שפי' שהוא דברי רבה:

3 שם לכשאכנסנה אגרשנה ה"ז גט. עי' רש"י ותוס' שנדחקו ולע"ד י"ל דהכא מיירי שלא נתייחד עמה עי' כתובות ס"ד יא כנסה ראשון לשם נשואין ויש לה עדים שלא נסתרה כו'. ועי' ר"ן שם בריש המסכתא דמביא מזה ראיה דחופה לאו היינו יחוד ועמש"כ בס"ד שם נז ב:

4 תד"ה אם. וכן הא דתנן כו' הבעילה כו' היינו משום דמדאורייתא קני. לכאורה אינו מובן דהא כולה מתניתין עסיק ותני מילי דרבנן ואי דמדרבנן לא קני ה"ל לתפוס מאמר או חליצה אחריה כמו אחר ביאה פסולה וי"ל דב"פ שייך למיגזר משום ביאה אחר חליצה או אחר ביאה כדלעיל בר"פ אבל בביאה בלא מאמר לא שייך למיגזר מידי:

5 תד"ה דמבטל. אע"ג דרב משמע דס"ל בריש השולח כו'. ע"ש דלא נזכר רב בכל הסוגיא ולשונם בגיטין לג ב בד"ה אמר מיושב יותר ע"ש:

6 תד"ה על הנייר. כר' אלעזר. כצ"ל בל"י:

7 תד"ה שאין בסופו. אחרי תתי את ספר כו'. כצ"ל:

8 גמרא כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דל"ק. עי' בס' חס"י שהקשה אהא דכ' הנ"י בשם הראב"ד בב"ב גבי הא דרב ענן שקל בידקא בארעיה שם מא דשמעינן מהתם דהיכא דאיכא דעת אחרת מקנה והוא ידע אע"ג דהזוכה לא ידע דקנה הא פלוגתייהו דרבי ורבנן משמע דמיירי אף במאמר מדעתה ולרבנן לעיל יט ב לא קני מאמר בע"כ וא"כ איכא דעת אחרת מקנה ואפ"ה כיון דליכא דעת זוכה לא מהני ושגה מאד דהא איהו נמי נתכוין לקנותה ואפ"ה מדמי ליה רב יוסף לעודר כו' וסבר שלו משום דדעתו היה לקנותה מכח יבומי אחיו וזה אינו קונה ה"ל כאילו לא נתכוון לקנותה כלל א"כ מה"ט גם דעתא דידה שנתכוונה להקנות א"ע לו מכח יבומי בעלה המת אינו כלום ולכן אין כאן לא דעת קונה ולא דעת מקנה:

9 שם אלא אמר אביי הב"ע כגון כו'. עי' רש"א שהקשה דלפ"ז אמאי קאמר רבי דמתניתין דחלץ ועשה מאמר אא"כ דוקא אליבא דר"ע מיתניא כו' ואני אומר דאה"נ קאמר אין הדברים כו' אלא לדר"ע ר"ל כך אמרו רבותי או חבירי ואני אומר כו' ר"ל וא"כ אתיא מתניתין אליבא דכ"ע וכתירוץ הרש"א פרש"י לעיל מה בד"ה אע"ג:

10 שם רבא אמר אי דא"ל במאמר יבמין כ"ע ל"פ דמהני. פי' משום דהאי לחודא קאי כו' כמוזכר באוקימתא דאביי ואזיל לשיטתיה לעיל דאית ליה דמהני גט למאמרו לחוד:

11 תד"ה או דלמא. וא"כ ה"נ שריא לדידיה. עי' בנ"י לעיל בפ' ד"א על הך מימרא דרבא:

12 בא"ד וללישנא דהיא אסורה כו' ה"נ אסורה אפי' לאחיו כו'. ולשון הרא"ש א"כ ה"נ כו' לכאורה הא רבא לא מיירי אלא לענין אחיו וכפרש"י כאן ולעיל לב אבל התוס' והרא"ש רצו בכאן אפי' לפי' אחר שהביא הנ"י שם ע"ש:

13 תד"ה אי אמר. דמהני לשון זיקה שהרי היא זקוקתו כו'. ק"ק דה"ט לא מהני מידי לאחר חליצה שהרי אז אינה זקוקתו ואינה עומדת לפניו עוד: